אודות


ברוכים הבאים ל- MTBholic.com

באתר זה תוכלו למצוא מידע רב אודות אופני הרים. מסגנונות הרכיבה השונים ועד הטכנולוגיה המרכיבה אותם.

ב- MTBholic.com אשתף אתכם בכל המידע אותו רכשתי במהלך שנותיי הרבות בתחום.

אנסה להביא לכם את המידע העדכני ביותר מתחום הרכיבה הנהדר הזה. בנוסף למבחנים וכתבות. הכל מנקודת המבט שלי כרוכב. כמוכם.

1622345_462239647237113_99788263_oשמי יוסי סרוסי. "סרוטי", בפי הרוכבים.

רוכב בעצם מאז שהתחלתי לשבת. כילד, קיבלתי אופני שלושה גלגלים כבר בגיל שנה. אבל מכירים את זה שיש לכם בראש זיכרון ילדות שפשוט נמצא שם? זיכרון שמעלה לכם חיוך? אז הנה הזיכרון שלי:

בגיל שנתיים בערך קנה לי אבי אופניים. אני זוכר שאימי אמרה לו לקנות גלגלי עזר…. אבל הוא החליט לרדת איתי למטה ולנסות, בלי גלגלי עזר…..

אני לא אשכח איך ברחתי לו מהידיים ורכבתי ורכבתי ורכבתי בשכונה. זה היה מדהים. הרגשת החופש הזאת.

רכבתי כמו כל ילד עם החברים להרפתקאות בנסיון לחקור כל פעם מקום רחוק יותר…. הלכנו לאיבוד לפעמים… אבל כשאתה על האופניים אתה מרגיש בטוח. בעיקר עם חברים. רכבתי מספר שנים על BMX. קפצנו מדרכות, ואז מדרגות ובנינו רמפות מעצים ש"השגנו"……

ב2002 בערך אחי קנה אופני הרים. לקחתי לו סיבוב, וזהו. התמכרתי שוב לתחושת הרכיבה. איך אומרים? לרכב על אופניים זה משהו שלא שוכחים. נו טוב, אז זה כמעט נכון. הבאתי החלקה מטורפת על מים שהיו על הכביש. אבל זה רק גרם לי להרגיש שוב כמו ילד. רציתי עוד.

התחברתי עם עוד מספר רוכבים מהעבודה ויצאנו ליער בכרמל. חיפשנו סינגלים. אבל כל מה שמצאנו היה שבילי 4X4 …. בפעם השניה שם כבר מצאנו סינגל אחד.

זה היה מדהים. לרכב ביער. על אדמה וסלעים. בין עצים. הטכניות הזאת משכה אותי.

מצאתי את עצמי רוכב יותר על הסלעים שמחוץ לסינגל מאשר על הסינגל הנקי. התחלתי לראות סרטי דאונהיל ופרירייד וקניתי את האופניים המקצועיים הראשונים שלי. הם שקלו בערך 22 קילו. מגושמות מאוד. אבל מה לא נעשה כדי לקפוץ איזה דרופ? פידלתי איתם הכל. עליות ביער שהיום אני חושב, איך? איך פידלתי את זה עם אופני פרירייד?

אחרי בסך הכל חצי שנה שרכבתי על אופני הרים, שמעתי על תחרות דאונהיל. בחניתה. ליד "שלומי" נסעתי לשם כל סופ"ש להתאמן. כל סופש התרסקתי כמו ילד. אבל השתתפתי בתחרות.

שבוע אחר כך קיבלתי הזמנה לתחרות של REDBULL במנרה. אבל זה כבר סיפור אחר.




אחרי שנתיים בערך שבהם לא היו ממש תחרויות, החלטנו מספר חברים ואני להרים תחרויות פיראטיות.

תחרויות פתוחות על מסלולים שונים בארץ. מבן שמן ועד מנרה. לכל תחרות כזאת הגיעו כ100 משתפים בממוצע. הענף החל לפרוח. ספונסרים, פירסום בתחרויות, פורומים. טירוף.

אחרי כשנתיים הפסקנו כדי לאפשר למארגנים מקצועיים לקחת את הענף קדימה.

כיום יש ליגות של אינדורו, וכולנו תקווה שגם ליגת הדאונהיל תחזור בגדול.

אני רוכב כמה שרק אפשר. קורא בשקיקה כל דבר שקשור לאופניים, מכור לטכנולוגיה. מכיר כמעט כל דבר הקשור לאופני הרים. מתקן הכל לבד. (לא נותן לאף אחד לגעת לי באופניים.)

חוץ מלארגן, גם התחריתי בהרבה תחרויות, אם זה דאונהיל ואם זה אינדורו. גם ניצחתי.

כל החברים שלי היום הם אנשים טובים שהכרתי במהלך השנים בהם אני רוכב.

אני רוכב עם STRAVA בד"כ מה שדוחף אותי קדימה גם ברכיבות הכי רגועות ותמיד מנסה להשתפר.

בקישור תוכלו לראות את התוצאות שלי בסטרבה

אני מתייחס לאופניים כנקבה. בעצם כזכר. בעצם…. פעם כך ופעם כך 🙂 תסלחו לי על כך.

לאחרונה החלטתי לשתף אתכם בנסיון ובידע שלי.

אשמח לקבל מכם משוב באימייל. מה עוד תרצו לדעת.